החלטה בתיק ת"א 1731-04

1.         בקשה לביטול דרישת המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: "המשיב 1") לתשלום אגרה בסך של 152,563 ש"ח היא נושא ההחלטה.

2.         כבר לציין כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים - בבקשה, בתגובת המשיב 1, בתגובת המשיבה 6 (להלן: "החברה") ובתשובת המבקשת ראיתי להיעתר לבקשה, מהטעמים שיפורטו בהמשך.

3.         תחילה אביא בקצרה את ההליכים שקדמו להגשת הבקשה דנא כפי שפרטו הצדדים בכתבי הטענות.

            ביום  30. 4. 04 הגישה המבקשת בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת (בש"א 1194/04) אליה צורף נוסח כתב התביעה הנגזרת.

            בשנת 2005, בטרם התקיים דיון בבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת, הפנה בית משפט (כב' השופט ברוך ז"ל) את הצדדים להליכי גישור.

הליכי הגישור צלחו ובמסגרתם נחתמו שני הסכמי גישור;

ההסכם הראשון - נחתם בין החברה לבין המשיבות 2 ו- 6 וביום 29.3.06 נתן לו בית המשפט תוקף של פסק דין.

ההסכם השני - נחתם בין החברה לבין המשיבות 3 ו- 4 וביום 17.3.09 אושר ההסכם על ידי בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין.

שני ההסכמים יחד יכונו להלן: "הסכמי הפשרה".

4.         בשלהי שנת 2009 קיבלה המבקשת דרישה מאת המשיב 1 לשלם אגרה בסך של  152,563 ש"ח, זו הדרישה אותה מבוקש לבטל במסגרת הבקשה דנא.

5.         המבקשת טוענת שבמועד בו הוגשה הבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת (שנת 2004), היא היתה פטורה מתשלום אגרה בהתאם לסעיף 199 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") מאחר שבאותה עת קמה חובת תשלום האגרה רק לאחר שבית המשפט אישר את התביעה כתביעה נגזרת. לשיטת המבקשת "הואיל והן בקשת האישור והן התביעה הנגזרת שהוגשו במקרה שבפנינו לא התבררו לגופן, ובית המשפט נתן תוקף להסדר פשרה בשלב הדיון בבקשת האישור, ברי כי אין מקום לתשלום אגרה בגין התביעה הנגזרת גופה".

המבקשת מוסיפה כי במסגרת תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז- 2007 (להלן: "תקנות האגרות") שנכנסו לתוקף ביום 28.4.07, הוסדר נושא תשלום האגרה בגין תביעה נגזרת, אלא שבמועד כניסת תקנות האגרות לתוקף כבר היה ההליך דנא תלוי ועומד, ועל פי תקנות האגרות עצמן " אין לחובת תשלום זו תחולה רטרואקטיבית" ומשכך פטורה המבקשת מתשלום אגרה בנסיבות המקרה דנא.

עוד נטען, כי ככל שבית המשפט יקבע כי קיימת חובת תשלום אגרה בנסיבות המקרה דנא, הרי שעל פי סעיף 199(ב) לחוק החברות, חובת תשלום האגרה חלה על החברה שבשמה הוגשה התביעה הנגזרת ולא על המבקשת עצמה.

בתשובה לתגובת המשיב 1 הוסיפה המבקשת כי המשיב 1 כלל לא היה רשאי לדרוש את תשלום האגרה שכן לפי סעיף 199(ב) לחוק החברות "על בית המשפט לקבוע, בעת אישור הגשת תביעה נגזרת, כי על החברה לשלם את האגרה", ומאחר שבעת אישור הסכמי הפשרה לא נקבע כי על החברה לשלם אגרה הרי שככל שסבר המשיב 1 כי ההליך מחייב תשלום אגרה היה עליו להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט שנתנו תוקף של פסקי דין להסכמי הפשרה בעניין קביעת תשלום האגרה - משנמנע המשיב 1 מהגשת ערעור, אין הוא רשאי לבוא בדרישה לתשלום אגרה, בהעדר קביעה מפורשת של בית משפט לחיוב החברה.

6.         המשיב 1 מתנגד לבקשה. לטענתו, במסגרת אישור הסכמי הפשרה על ידי בית המשפט, אושרה גם התביעה כתביעה נגזרת ומשכך, היה על המבקשת לשלם אגרה והעובדה שאישור התביעה כנגזרת נעשה במסגרת פסקי הדין שאישרו את הסכמי הפשרה ולא לאחר ניהול  דיון בבקשה אינה רלבנטית "שכן החוק אינו מבחין בין שני המקרים".

עוד נטען, שביום 7.3.05  נכנס לתוקף תיקון מספר 3 לחוק החברות שלפיו תשלום האגרה ייעשה כבר בעת הגשת התביעה הנגזרת. הסיבה לביצוע התיקון האמור היתה שעובר לתיקון 3, לא ראו בתי המשפט בעין אחת את פרשנות סעיף 199 לחוק החברות -  ולא היתה אחידות דעים בשאלה האם המועד לתשלום האגרה חל רק עם אישור התביעה כנגזרת (כפי שמנסה המבקשת לטעון).

המשיב 1 מוסיף כי  "גם במקרה דנן, כמו גם בבקשות לפטור מאגרה על בסיס  העדר יכולת כלכלית, על בית המשפט לבחון את הבקשה לאור הרציונאל הקבוע בבסיס התקנות ואשר הוכר לא פעם בפסיקה. רציונאל זה קובע כי החיוב באגרה מהווה קשר בין השירות הניתן ובין החיוב של משלם האגרה...".

7.         בהחלטתי מיום 27.9.11 אפשרתי למשיבה 6 - היא החברה להגיב לבקשה, נוכח טענות המבקשת כי ככל שיוחלט לחייב את ההליך באגרה, הרי שעל החברה לשאת בחיוב.

בתגובה מטעמה, חזרה החברה על טענות המבקשת והוסיפה כי גם במקרה בו יוחלט כי יש לראות בפסקי הדין שאישרו את הסכמי הפשרה משום אישור התביעה הנגזרת המקימה לכאורה חובת תשלום אגרה, הרי שבנסיבות המקרה דנא, אין מקום לחיוב באגרה לפי תקנה 6(ב) לתקנות האגרות שכן התביעה הסתיימה במסגרת הליך הגישור והואיל וה"תביעה" נולדה רק עם אישורה כנגזרת בפסקי הדין שאישרו את הסכמי הפשרה, הרי שהלכה למעשה, הסדר הגישור התגבש לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית - בנסיבות אלה, אין מקום לחיוב בתשלום אגרה לחלופין וככל שיימצא כי אין תחולה לתקנה 6(ב), טוענת החברה כי הואיל וההליך הסתיים בגישור יש להחיל את תקנה 6(ד) לתקנות האגרות ולהורות על החזר מלוא האגרה ששולמה בניכוי הסכום הנקוב בפרט 35 בתוספת.